כולם מדברים על סירחון, אף אחד לא מדבר על הזדמנויות

 גם אני קמתי הבוקר להפתעה גמורה. בדיוק אחרי שאתמול החלטתי סוף סוף מאחורי מי ואיך אני נעמד במערכת הבחירות הקרובה. אחרי שקראתי את סטאטוסי הניצחון (המוצדקים בזמנו) של חברי אופוזיציה על סיום כהונת הממשלה הרעה הזאת לפני השינה, הדבר האחרון שחשבתי שאקרא כשאפתח את עיניי זה המהלך המסריח (אם כי גאוני) של ביבי.

כצפוי היום היה מלא ביקורות שליליות, ליכלוכים וכעסים משני צידי המפה הפוליטית. הכעס על כך שהם התחילו להתארגן וסוף סוף ראו את האור במנהרה החשוכה של הכנסת ה18 אבל לצערי ברור למדי שהכעס האמיתי נובע מכך שהם כולם יודעים שיש רק פוליטיקאי אחד במדינת ישראל שיכל לשלוף את השפן הזה מהכובע וזה ביבי.

הסיבות להקדמת הבחירות (כביכול) היו ברורות, ביבי מרגיש חזק, ישראל ביתנו צריכה בחירות לפני שיוגש כתב אישום כנגד ליברמן, קדימה עדיין מתאפסת על עצמה ושלי יחימוביץ' עדיין לא הצליחה לכבוש את לבבות בוחרי השמאל. אבל בעיקר, ואין פה אולי, המחאה החברתית.
שלא תהיה לכם טעות, הקדמת הבחירות (וגם האיחוד המפתיע, אבל לזה אגיע מיד) הייתה ניצחון ברור של המחאה החברתית בקיץ האחרון. לא בגלל שביבי פחד שנישן באוהלים גם הקיץ, אלא כי לעומת רבים בציבור הוא לא עיוור להתעוררות של החבר'ה הצעירים (והצעירים פחות) וההתערבות החדשה בחיים הפוליטיים. כל יום שעובר הופך את מערכת הבחירות הבאה טעונה ובעיקר חיה הרבה יותר. ביבי יודע את זה. כל פוליטיקאי עם ראש על הכתפיים יודע את זה. וכדאי שגם כולנו נתחיל להפנים ולהמשיך באותו כיוון בכל הכח.

האיחוד המפתיע עם מופז וקדימה מעלה הרבה תחושות של תסכול, רוב מי שאני מדבר איתו ולא חשוב האורינטציה הפוליטית שלו, מאוד מאוכזב ועייף ממשלתו הנוכחית של ביבי. כל מי שיצא מהבית להפגין ולפעול מאז הקיץ המתין בדריכות לנפילת ממשלת נתניהו. התחושה שזה סוף סוף קורה ועכשיו לא מביאה איתה תחושת החמצה נוראית.

אבל אני דווקא שמח.

איך מתנגד חריף למדיניותו ופעולותיו של ביבי כמוני שמח ממהלך מסריח שכזה? זה פשוט. קודם כל, אני לא לוקח ללב. בניגוד לאידיאילים שלי עליהם אני נלחם ומתעצבן ומתרגש עד בלי הכר. כשזה מגיע לכל מה שקורה אצל 120 כלי השחמט שיושבים להם בירושלים אני יודע שפוליטיקה היא משחק. ובמשחק משחקים מהראש, לא מהלב.
אני רואה בממשלת "האחדות" (איזה מגוחך לקרוא לממשלה של שתי מפלגות כמעט זהות אחדות) החדשה הרבה הזדמניות.
קודם כל, המהלך של הצטרפות לקואליציה כגוש חוסם נגד המפלגות החרדיות וליברמן זה משהו שציפי ליבני הייתה צריכה לעשות ביום הבוחר ב2009. האגו שלה (שהוכיח שגם נשים יכולות לא לראות מעבר לאגו של עצמן) וההתעקשות שלה ללכת לאופוזיציה הם בעיני האשמים הגדולים ביותר באיך שנראתה ממשלתו של נתניהו שהייתה נתונה לסחטנתם של החרדים, למשחקי הכח חסרי הטעם של ליברמן ולמשיכה לימין הקיצוני ע"י ניצי הליכוד וישראל ביתנו.
כפי שכבר אמרתי בעבר, קואליצית ליכוד-קדימה-עבודה הייתה יכולה לעשות פלאים ומי שלקח אותה מאיתנו הוא האגו של ביבי וציפי (בעיקר של ציפי, כאמור).

אי לכך, המהלך של הצטרפות קדימה לקואליציה מבטלת במחי לחיצת יד את כל כוחם של כל הנ"ל. ובעיקר לראשונה אולי מאז קום המדינה, קמה קואליציה שבה לחרדים אין שום כח. הם יכולים לקום וללכת וזה לא יזיז ליציבות הקואליציה. ישראל ביתנו שידה היה על השאלטר של הקואליציה בתור המפלגה השניה בגודלה שם אחרי הליכוד, היום היא לא יותר מ15 אצבעות ההצבעה של ליברמן. ובכלל, כדאי להכניס מילה על כך שהצעד הזה היינו סכין בגבו של ליברמן שהיה בטוח שהוא וביבי צוחקים כל הדרך אל הממשלה הבאה ושהוא (ליברמן) יהיה המנצח הגדול שלהן.
לגבי החרדים, מדובר בחלון הזדמניות שאין שני לו. גם לגבי חקיקה בנושא גיוס חרדים וערבים לשירות צבאי/לאומי, גם בשאלת תקציב המדינה שהיה עד היום בידי יהדות התורה, גם לגבי תחבורה ציבורית בשבת ובביטול חלק רחב ממוסדות משרד הדתות והרבנות והעברת הנחוצים לשליטת הציונות הדתית.
לו רק אחד מהשינויים לעיל יצא לפועל, הרי שכל התרגיל המסריח הזה היה שווה את זה ואת דחיית הבחירות.

יש שישאלו למה ביבי ויתר על הקדמת הבחירות כשהוא בשיא כוחו. אז זהו, שהוא לא בשיא כוחו.
למי שלא קורא ומתעניין מחוץ ל"תקשורת השמלאנית" אני אדווח שבזמן האחרון יש ניצוצות של הבנה שביבי לא באמת שם קצוץ על מפעל ההתיישבות ויחסי ליכוד-מתנחלים ניראים כאילו מעולם לא היו בעייתים יותר(לדוגמא). וביבי יודע שהוא צריך לזכות באמונם שוב.
הצעד של ביבי אומנם המאיס אותו עליהם עוד יותר, אך קונה לו זמן. וזמן זה בהחלט שם המשחק.

זמן הוא בהחלט שם המשחק החדש, זמן שיש לכל מתנגדי שלטון הימין להמשיך ולהתעורר. אחרי שנים של יאוש וחוסר מעש, גוש המרכז-שמאל מתחיל להראות סימני פריחה. ואם נשכיל לנצל אותו, זמן יעשה לנו רק טוב.

הבטחתי שאסביר למה איחוד מופז-ביבי הוא עוד סימן ניצחון למחאה החברתית ובעיקר הפעילות בשטח מאז. ביבי מבין שכרגע, בטוח וזחוח כל שיהיה, הוא כנראה ראש הממשלה השנוא, או לפחות המאוס ביותר שאנחנו זוכרים פה. האיחוד שלו עם מופז הוא ניסיון לקנות את הציבור שדרש צדק חברתי. מופז שהכריז על עצמו כמנהיג החדש של המחאה (as if!) יחד עם ביבי יעשו כל דבר שתפיסת העולם הקאפיטליסטית שלהם תרשה להם לעשות כדי ליצור רושם של חוזרים בתשובה כלכלית. זה לא יביא את ה"צדק החברתי" שלו אנחנו מחכים, אבל בהחלט אפשר להשיג ככה לא מעט השיגים (ראו חינוך חינם מגיל 3).
התפקיד החשוב של כל אלה שמחו והפגינו בקיץ (וגם אלה שהיזדהו מהבית) מתחיל עכשיו. לא להפסיק ללחוץ. להמשיך לפקוד ולהתפקד. להמשיך לדבר פוליטיקה ואידיאולוגיה. להמשיך ללחוץ ללחוץ ללחוץ, כי את ההישגים שאפשר להוציא מהאיחוד הלא קדוש הזה אסור לנו לפספס.
ולא לטעות, הבחירות הבאות לא יהיו במועד הנקוב. ביבי ימצא את הדרך להגיע עליהן במועד הנוח לו ביותר. על כל מי שרוצה לראות שינוי להמשיך ללחוץ על הממשלה ככזאת שתישאר פה לנצח, אבל להיות מוכן ליום בחירות בהתראה 

קצרה.

בינתיים זה שחוטף אש מהסיפור הזה זה בהחלט מופז (למרות שבחיאת ראבק, תפנו את האש לכיוון הנכון) קוראים לו שקרן ומזגזג וכאלה. בנינו, מופז סתם פוליטיקאי שלא למד לדבר בזמן הנכון. כמו שאמר מוקדם מידי ש"בית לא עוזבים" לפני שעזב את הליכוד, וכמו שאמר מוקדם מידי שלא יכנס לקואליציה עם ביבי. לפני שהתחילו לדבר על בחירות, לי היה דיי ברור שהמהלך הראשון של מופז יהיה כניסה לקואליציה. והדבר הנכון היחידי מבחינתו.

מילה על איראן, אני אומנם עוד ינוקא כשזה מגיע לפרשנות פוליטית-ביטחונית, אבל צריך להיות דיי אטום כדי לא להבין שאתמול במשרדו של נתניהו הוא, מופז וברק קבעו בדיוק את תנאי הסף לתקיפה באיראן. אפשר לקוות שהסף עלה, אבל אני אקח את מילותיו של אלון בן דוד מיוםשישי: "שני לוחות הזמנים האלה לא מתכנסים לי... אחד מהשניים לא הולך לקרות בקיץ אני לא יודע מי מבלף בסיפור הזה, אבל אחד מהשניים לא יתקיים". הבחירות כאמור לא מתקיימות.
אני עומד לסדר ולנקות את הממ"ד...