יום שני, 31 בדצמבר 2012

זה לא הממשל טמבל


בזמן האחרון נשמעים דיבורים רבים על "שינוי שיטת הממשל". לרוב מדובר בססמאת בחירות שלא נראה שהפוליטיקאים שמשמעים אותה מבינים בעצמם מה כולל אותו שינוי. לארחרונה שמעתי את הרצאתו של איל ארד בנושא ופייר, השתכנעתי.
אבל מעבר לפתרונות המעשיים והנכונים שהוא מציע ליצירת ממשלה יציבה יותר, כזאת שפחות נתונה לסחטנות מצד מפלגות קטנות או קיצוניות, הרעיון של שינוי שיטת הממשל שוכחת בעיה עיקרית בממשל הישראלי, העם הישראלי.
כולנו אוהבים לנופף במילה דמוקרטיה כל הזמן כאילו שהרווחנו אותה או משהו, כשבפועל רוב היהודים היושבים בא"י בכלל אל מבינים מה היא אומרת, ותודה לממשלות ישראל לדורותיהן שדאגו לאינדוקטרינציה ציונית במקום לחינוך לערכים ציוניים, אבל זה כבר ליום אחר.
אבן היסוד עליה כולם יודעים להסכים לגבי דמוקרטיה היא הפירוש המילולי: "שלטון-העם". בעצם אנחנו, אזרחי ישראל, השליטים על גורלנו. מה שמעלה את השאלה, אולי לא שיטת הממשל אשמה, אלא השלטון אשם. אנחנו אשמים.

בישראל יש איזשהי דו פרצופיות לא ברורה. מצד אחד, אנחנו מקום ראשון בעולם בקטרנות. כל אזרח שתמצא ברחוב יספר לך איך "הממשלה סוחטת אותנו", "יקר פה", "קשה פה", "כולם מושחטים", "הטייקונים...", "הועדים הגדולים..." והשטות החביבה עלי, "אין למי להצביע". מצד שני, אנחנו במקומות האחרונים בעולם בהשתתפות במשחק הדמוקרטי. לא רק שאחוזי ההצבעה בעשור האחרון ירדו מסביב ה80% עד לכמעט 60%, נראה שיש חוסר רצון מובנה בישראלים לעשות את תפקידם המינימלי והוא לדעת ולהכיר את המערכת הפוליטית מספיק כדי לגבש לעצמם הצבעה חכמה ומנומקת. לא יודע אם עלינו לשמוח או לבכות על כך שכל כך הרבה ישראלים לא מרגישים שיש לדעתם משמעות מספקת כדי לפנות חצי שעה מיום שבתון הבחירות ולהצביע.
אחרי המחאה החברתית בקיץ האוהלים קמו לא מעט קולות שהסבירו שאפשר לבכות כמה שרוצים, להפגין כמה שרוצים, ולהצביע כמה שרוצים אבל שום דבר לא משפיע כמו התפקדות. ידוענים גויסו, סרטונים הופקו ועדיין, מספר המתפקדים גדל בצורה לא מרשימה בלשון המעטה.
נראה שלישראלים פשוט לא איכפת מגורלם.

ההוכחה החותכת ביותר לאפאטיות הישראלית כלפי גורלנו בעיני היא מערכת הבחירות הנוכחית. באמת שהיה אפשר לצפות שאחרי ה4 שנים הנוראיות שהיו לנו תחת שלטונם של ביברמן והחרדים, אפילו אחמד טיבי יהוו אפשרות אמיתית למחליף ראש הממשלה. קשה למצוא עוד ממשלה שכשלה בכל תחום אפשרי (בעיקר בתחומים אותם הבטיחה לשפר) בשנים האחרונות. וקשה לדמיין אחת גרועה יותר.
לכאורה, שלי יחימוביץ' ו"גוש" ה"שמאל-מרכז" היו צריכים לקחת את הבחירות האלה בהליכה. תוסיפו לזה את שתיקת הליכוד בכל מה שנוגע בהבטחות בחירות או אפילו פרסום מצע ובכלל קשה להבין איך יכול להיות שלפי כל הסקרים עדיין מדובר בראש הממשלה הבא.

התשובה לכך נטועה לדעתי בפתיחת הטקסט. אנחנו רוצים לקטר. רוצים להתבכיין. זה מחזק אותנו. הסבל שלנו הוא מה שנותן לנו את סם החיים. כאילו רק אם נסבול מספיק נרגיש שאנחנו עושים את חלקנו, מגשימים את החזון הצינוי ואוכלים חרא, כי בשאר העולם המערבי "משעמם"...

האמת היא שחרא פה כי אנחנו אוהבים שחרא פה, כי אנחנו רוצים שיהיה חרא פה, כי זה שחרא פה מצדיק את קיומנו פה.
ולא, לא חייב להיות חרא פה. האמת, שאנחנו תמיד מרחק כמה החלטות אמיצות וחכמות מחיים שהיום אנחנו יכולים רק לדמיין. אבל אנחנו? אנחנו רוצים עוד מאותו דבר.

מעדיפים מנהיג שנכשל פעמיים(!) ממנהיגה שיכולה להצליח. מעדיפים לבזבז את קולותינו על פוליטיקאית שאנחנו יודעים שבטוח שלא תצליח לעשות עם 10 מנדטים את מה שלא הצליחה לעשות עם 28. מעדיפים עוד מאותו חרא, כי את החרא הזה אנחנו מכירים יותר טוב מכל דבר אחר בעולם. לא פלא אם כן, שיש לנו ארץ מחורבנת.

יום רביעי, 16 במאי 2012

שוב מבטיחים מהפכת סלולר ושוב עובדים על כולם בעיניים.


*מי שמחפש לקפוץ לנקודה העכשווית, מוזמן דפדף למטה ולחפש את המילה "פואנטה" בענק*

מאז שב2005 שרת התקשורת דליה איציק (אז מטעם "העבודה") הצליחה לחוקק תיקון לחוק התקשורת שמוכר לכולם כ"חוק הניידות" (ואל תאמינו לאריאל אטיאס מש"ס שלוקח על זה קרדיט אפילו שהוא רק היה השר שכיהן כשהתוכנית יצאה לפועל) נראה שנפתחו שערי שמים (או שערי הממשלה) כנגד חברות הסלולר המרושעות והתחיל עידן הזהב של התחרות בתחום הסלולר הישראלי.
חשיבותו של חוק הניידות במקומו מונח. היכולת לעבור מחברה לחברה ולשמור על מספר הטלפון שלך זה כח נהדר (אבל בעיקר נוחות) לצרכן הישראלי. אבל בינינו, עד אותו זמן מי שרצה לשלם פחות היה עובר ומקבל מספר חדש כמו גדול.

באופן לא מפתיע, החלת הניידות גרמה לזעזוע בתחום הסלולר. אבל לא אחד שאת או אתה הרגשתם בכיס. מסיבה פשוטה, תחרות הייתה גם קודם. ומהר מאוד השוק התייצב ומחירי הסלולר נשארו כשהיו.
מאז כל שר תקשורת יודע, שכשאתה רוצה שידברו עליך, תיכנס בסלולר.
מי שלקח את כל הרעיון צעד קדימה היא השר כחלון. שמאז שנכנס לתפקידו ב2009 משחק על זה חזק בתור הדון קישוט שנלחם בחברות הסלולר.

השימוש בדימוי דון קישוט ולא נגיד רובין הוד ברור ונעשתה על ידי עבודה קשה של מחלקת המיתוג של השר. חס וחלילה לא סוציאליסט שלוקח מהעשירים ונותן לעניים. אלא לוחם אציל שנלחם למען מטרה אצילית, אבל לעולם לא יגיע אליה.

בהחלט הרבה שינויים קרו בשוק הסלולר מאז 2005. ניידות, חיוב לפי שניה, קיצור ההתחייבות ל18 חודשים ואז "ביטולה", חוק ניתוק הזיקה ועכשיו הכנסת "שחקנים חדשים" לשוק הרווי ממילא.


המחיר הממוצע אותו משלם לקוח פרטי לחודש לחברת הסלולר שלו לא השתנה לפחות מאז 2008 וכנראה שגם קודם. כל חוק ותקנה שנועדו ל"סרס" את חברות הסלולר, הוכיחו את עצמן לא יעילות כנגד היכולת של חברות הסלולר לנצל את טיפשותו של הצרכן הישראלי.
השיטה הייתה קלה. למכור יותר באותו מחיר.
יבוא שר התקשורת ויגיד: נו, זה ניצחון.
התשובה היא לא, זה לא. משום שחברות הסלולר מוכרות כלום, אויר. בניגוד למוצר קיים, העלות התיפעולית של חברות הסלולר לא משתנה לפי כמה שהלקוחות מדברים, תדבר דקה או 1000 דקות והעלות לחברת הסלולר נשאר כשהיה.
לכן כל הגדלה של החבילה גורם לך להרגיש מנצח, אך חיסכון לא תמצא.

לקוחות חכמים תמיד היו, כאלה שידעו לנצל, לקרוא ולהציק לחברות. בינכם מסתובבים אנשים שמשלמים עשרות שקלים בחודש על חבילות ענק. למזלן של חברות הסלולר, הם מיעוט אינפיטיסימלי (כן כן, גם פה נכנסת החדו"א!!!)
לא מזמן (ב2009) היה השוס הגדול של אלה, החוק שרובכם לא שמעם עליו כי הוא מסובך מידי כדי למתג. חוק ניתוק זיקה איפשר ללקוחות חכמים לקנות מכשיר סלולארי בחנות פרטית ולקבל עליו זיכוי כאילו נקנה בחברה תמורת זיכוי לפי המחירון המנופח של החברה. אלה שהשכילו לנצל את החוק מצאו את עצמם מזדכים במחיר גבוה ממחיר הקניה ולמעשה "מרוויחים" כסף ככל שהמכשיר יקר יותר.
החוק נועד לגרום לחברות סלולר להוריד את מחירון המכשירים שמשמש ככלי להחזקת הלקוח אצלן, אבל למזלן של חברות הסלולר אלו שניצלו את החוק הם מעטי מיעוט, ולכן שום דבר לא קרה. (חוץ מזה שכמה ברי דעת קיבלו כסף חזרה על להסתובב עם מכשיר יקר וטוב משלכם)


עכשיו השוס הגדול, פתיחת השוק לתחרות אמיתית ממפעילים וירטואלים.
כמובן שמדובר בבלבול ביצים. כל החברות האלה קונות את זמן האויר שלהן מחברות הסלולר "הישנות" (מלבד 

גולן טלקום) כלומר חברות הסלולר הגדולות עדיין מרוויחות עליך.

הפואנטה: מה לגבי המפעילים והחבילות החדשות?!


89-99 שח לחבילת דקות, סמסים וגלישה חופשית זה שוס!
אז כן זה שוס, ללקוח שיודע לחיות בלי מכשיר חכם ו/או לא להחליף מכשיר כל שנה-שנתיים.
בפועל, רובנו מחזיקים או רוצים להחזיק ב"ליטופון" חכם. אם יש לכם כזה ביד, אתם כנראה משלמים עליו לחברת הסלולר ומקבלים זיכוי בחשבונית החודשית. מה שאומר שאם תעברו לחברה חדשה, תישארו עם תשלום חודשי של בין 70 ל120 שח על המכשיר. החברות החדשות כמובן לא יזכו אותכם בסכום הזה, כי הן לא צריכות.

תוסיפו את המחיר הזה למחיר החבילה "ללא הגבלה" ותגלו שאתם מגיעים לסכום חודשי דומה או גבוה ממה שאתם משלמים כיום.
אם אתה מיחידי הסגולה שהשכילו לקנות מכשיר בחנות פרטית (או שעכשיו נפל לכם האסימון ותרוצו לקנות אחד בחנות) עדיין יש לכם תשלום על המכשיר (שכנראה שילמתם במכה אחת, אבל זה לא משנה את ההתקזזות) ואם אתם נהנים היום מזיכוי בחברת הסלולר שלכם, כנראה שיותר זול לכם להישאר איפה שאתם.

שורה תחתונה.

הישראלים ימשיכו להוציא בין 150-200 שח (במקרה הטוב) על הסלולרי בחודש למנוי. אולי עכשיו זה יתחלק ליותר גורמים, אבל הצרכן ישלם אותו דבר. יקבל יותר? כנראה שכן, אבל כבר מזמן כל אחד יכל להתאים לעצמו חבילה שמתאימה לצרכיו במחיר דומה.

הישראלים אוהבים לחשוב שהם לא פראיירים, בפועל, כנציג לשעבר של חברת סלולר (עברו מספיק שנים כדי ששום דבר שאני כותב לא יחשב מידע פנימי) אני יכול לספר לכם שכשזה מגיע ללקוח הממוצע, להתאפק מלמכור לו חבילה מוגזמת במחיר מנופח דורש יותר אנרגיה מלמכור לו את מה שהוא צריך.

כולנו פראיירים, וכאלה נישאר. ועד שלא נשתנה, גם חברות הסלולר לא יאלצו להשתנות.
אגב, יש גם מפסידים.
חברות הסלולר עבדו קשה מאוד על לשחק בתחרות. משום שלא היה צורך להוריד מחירים, התחרות הייתה על השירות. מי שתגרום ללקוח להרגיש הכי מחוזר תנצח בתחרות על ליבו.
היום, כשצריך "להוריד מחירים" הרווח הגולמי של החברות אכן יורד. אבל יש להם בעלי מניות, שלא מוכנים לשמוע על ירידה ברווח הנקי.
ולכן, מאות עובדי חברות סלולר מצאו את עצמם מושלכים לשוק האבטלה בשנתיים האחרונות.
ויש להם רק את כחלון להודות לו.


עוד עקיצה פוליטית אחרונה. כחלון וביבי (טוב רק ביבי, בכל זאת כחלון סך הכל רל"ש שהתקדם יותר מידי) אוהבים לדבר כל הזמן על תחרות ותחרות. בפועל כל ההתעסקות הזאת עם חברות הסלולר מתאימה יותר לממשלה קומוניסטית. אף סוציאליסט הגיוני לא היה מפיל על חברות פרטיות כל כך הרבה תקנות ונהלים שנועדו להפריע להם ותו לא.

3.5 חברות סלולר (מירס היא בקושי חצי) זה כמות יותר ממספקת ל7 מיליון האזרחים הישראלים כדי שתהיה פה תחרות אמיתית (בארה"ב לדוגמא יש 8 חברות משמעותיות ל313 מליון אזרחים). כשאין סיבה להתחרות (כי הצרכן רץ אליך) שיכניס גם מאה חברות וירטואליות ושום דבר גדול לא ישתנה. העובדה הפשוטה היא שכל שנה נכנסת עוד תקנה שנועדה "לעודד תחרות" וכל שנה הרווח הנקי של חברות הסלולר רק עולה. כל המשחקי רגולטור האלה רק מוכיחים כמה שהאידיאולגיה ה"ניאו-ליברלית" (קפיטליזם חזירי) פשטה את הרגל. באמת שרק חסר שמשרד התקשורת יקבע בדיוק מחירון סלולרי וחזרנו לממשלת מפא"י...

יום שלישי, 8 במאי 2012

כולם מדברים על סירחון, אף אחד לא מדבר על הזדמנויות


 גם אני קמתי הבוקר להפתעה גמורה. בדיוק אחרי שאתמול החלטתי סוף סוף מאחורי מי ואיך אני נעמד במערכת הבחירות הקרובה. אחרי שקראתי את סטאטוסי הניצחון (המוצדקים בזמנו) של חברי אופוזיציה על סיום כהונת הממשלה הרעה הזאת לפני השינה, הדבר האחרון שחשבתי שאקרא כשאפתח את עיניי זה המהלך המסריח (אם כי גאוני) של ביבי.
כצפוי היום היה מלא ביקורות שליליות, ליכלוכים וכעסים משני צידי המפה הפוליטית. הכעס על כך שהם התחילו להתארגן וסוף סוף ראו את האור במנהרה החשוכה של הכנסת ה18 אבל לצערי ברור למדי שהכעס האמיתי נובע מכך שהם כולם יודעים שיש רק פוליטיקאי אחד במדינת ישראל שיכל לשלוף את השפן הזה מהכובע וזה ביבי.
הסיבות להקדמת הבחירות (כביכול) היו ברורות, ביבי מרגיש חזק, ישראל ביתנו צריכה בחירות לפני שיוגש כתב אישום כנגד ליברמן, קדימה עדיין מתאפסת על עצמה ושלי יחימוביץ' עדיין לא הצליחה לכבוש את לבבות בוחרי השמאל. אבל בעיקר, ואין פה אולי, המחאה החברתית.
שלא תהיה לכם טעות, הקדמת הבחירות (וגם האיחוד המפתיע, אבל לזה אגיע מיד) הייתה ניצחון ברור של המחאה החברתית בקיץ האחרון. לא בגלל שביבי פחד שנישן באוהלים גם הקיץ, אלא כי לעומת רבים בציבור הוא לא עיוור להתעוררות של החבר'ה הצעירים (והצעירים פחות) וההתערבות החדשה בחיים הפוליטיים. כל יום שעובר הופך את מערכת הבחירות הבאה טעונה ובעיקר חיה הרבה יותר. ביבי יודע את זה. כל פוליטיקאי עם ראש על הכתפיים יודע את זה. וכדאי שגם כולנו נתחיל להפנים ולהמשיך באותו כיוון בכל הכח.

האיחוד המפתיע עם מופז וקדימה מעלה הרבה תחושות של תסכול, רוב מי שאני מדבר איתו ולא חשוב האורינטציה הפוליטית שלו, מאוד מאוכזב ועייף ממשלתו הנוכחית של ביבי. כל מי שיצא מהבית להפגין ולפעול מאז הקיץ המתין בדריכות לנפילת ממשלת נתניהו. התחושה שזה סוף סוף קורה ועכשיו לא מביאה איתה תחושת החמצה נוראית.
אבל אני דווקא שמח.
איך מתנגד חריף למדיניותו ופעולותיו של ביבי כמוני שמח ממהלך מסריח שכזה? זה פשוט. קודם כל, אני לא לוקח ללב. בניגוד לאידיאילים שלי עליהם אני נלחם ומתעצבן ומתרגש עד בלי הכר. כשזה מגיע לכל מה שקורה אצל 120 כלי השחמט שיושבים להם בירושלים אני יודע שפוליטיקה היא משחק. ובמשחק משחקים מהראש, לא מהלב.
אני רואה בממשלת "האחדות" (איזה מגוחך לקרוא לממשלה של שתי מפלגות כמעט זהות אחדות) החדשה הרבה הזדמניות.
קודם כל, המהלך של הצטרפות לקואליציה כגוש חוסם נגד המפלגות החרדיות וליברמן זה משהו שציפי ליבני הייתה צריכה לעשות ביום הבוחר ב2009. האגו שלה (שהוכיח שגם נשים יכולות לא לראות מעבר לאגו של עצמן) וההתעקשות שלה ללכת לאופוזיציה הם בעיני האשמים הגדולים ביותר באיך שנראתה ממשלתו של נתניהו שהייתה נתונה לסחטנתם של החרדים, למשחקי הכח חסרי הטעם של ליברמן ולמשיכה לימין הקיצוני ע"י ניצי הליכוד וישראל ביתנו.
כפי שכבר אמרתי בעבר, קואליצית ליכוד-קדימה-עבודה הייתה יכולה לעשות פלאים ומי שלקח אותה מאיתנו הוא האגו של ביבי וציפי (בעיקר של ציפי, כאמור).
אי לכך, המהלך של הצטרפות קדימה לקואליציה מבטלת במחי לחיצת יד את כל כוחם של כל הנ"ל. ובעיקר לראשונה אולי מאז קום המדינה, קמה קואליציה שבה לחרדים אין שום כח. הם יכולים לקום וללכת וזה לא יזיז ליציבות הקואליציה. ישראל ביתנו שידה היה על השאלטר של הקואליציה בתור המפלגה השניה בגודלה שם אחרי הליכוד, היום היא לא יותר מ15 אצבעות ההצבעה של ליברמן. ובכלל, כדאי להכניס מילה על כך שהצעד הזה היינו סכין בגבו של ליברמן שהיה בטוח שהוא וביבי צוחקים כל הדרך אל הממשלה הבאה ושהוא (ליברמן) יהיה המנצח הגדול שלהן.
לגבי החרדים, מדובר בחלון הזדמניות שאין שני לו. גם לגבי חקיקה בנושא גיוס חרדים וערבים לשירות צבאי/לאומי, גם בשאלת תקציב המדינה שהיה עד היום בידי יהדות התורה, גם לגבי תחבורה ציבורית בשבת ובביטול חלק רחב ממוסדות משרד הדתות והרבנות והעברת הנחוצים לשליטת הציונות הדתית.
לו רק אחד מהשינויים לעיל יצא לפועל, הרי שכל התרגיל המסריח הזה היה שווה את זה ואת דחיית הבחירות.

יש שישאלו למה ביבי ויתר על הקדמת הבחירות כשהוא בשיא כוחו. אז זהו, שהוא לא בשיא כוחו.
למי שלא קורא ומתעניין מחוץ ל"תקשורת השמלאנית" אני אדווח שבזמן האחרון יש ניצוצות של הבנה שביבי לא באמת שם קצוץ על מפעל ההתיישבות ויחסי ליכוד-מתנחלים ניראים כאילו מעולם לא היו בעייתים יותר(לדוגמא). וביבי יודע שהוא צריך לזכות באמונם שוב.
הצעד של ביבי אומנם המאיס אותו עליהם עוד יותר, אך קונה לו זמן. וזמן זה בהחלט שם המשחק.

זמן הוא בהחלט שם המשחק החדש, זמן שיש לכל מתנגדי שלטון הימין להמשיך ולהתעורר. אחרי שנים של יאוש וחוסר מעש, גוש המרכז-שמאל מתחיל להראות סימני פריחה. ואם נשכיל לנצל אותו, זמן יעשה לנו רק טוב.

הבטחתי שאסביר למה איחוד מופז-ביבי הוא עוד סימן ניצחון למחאה החברתית ובעיקר הפעילות בשטח מאז. ביבי מבין שכרגע, בטוח וזחוח כל שיהיה, הוא כנראה ראש הממשלה השנוא, או לפחות המאוס ביותר שאנחנו זוכרים פה. האיחוד שלו עם מופז הוא ניסיון לקנות את הציבור שדרש צדק חברתי. מופז שהכריז על עצמו כמנהיג החדש של המחאה (as if!) יחד עם ביבי יעשו כל דבר שתפיסת העולם הקאפיטליסטית שלהם תרשה להם לעשות כדי ליצור רושם של חוזרים בתשובה כלכלית. זה לא יביא את ה"צדק החברתי" שלו אנחנו מחכים, אבל בהחלט אפשר להשיג ככה לא מעט השיגים (ראו חינוך חינם מגיל 3).
התפקיד החשוב של כל אלה שמחו והפגינו בקיץ (וגם אלה שהיזדהו מהבית) מתחיל עכשיו. לא להפסיק ללחוץ. להמשיך לפקוד ולהתפקד. להמשיך לדבר פוליטיקה ואידיאולוגיה. להמשיך ללחוץ ללחוץ ללחוץ, כי את ההישגים שאפשר להוציא מהאיחוד הלא קדוש הזה אסור לנו לפספס.
ולא לטעות, הבחירות הבאות לא יהיו במועד הנקוב. ביבי ימצא את הדרך להגיע עליהן במועד הנוח לו ביותר. על כל מי שרוצה לראות שינוי להמשיך ללחוץ על הממשלה ככזאת שתישאר פה לנצח, אבל להיות מוכן ליום בחירות בהתראה 
קצרה.

בינתיים זה שחוטף אש מהסיפור הזה זה בהחלט מופז (למרות שבחיאת ראבק, תפנו את האש לכיוון הנכון) קוראים לו שקרן ומזגזג וכאלה. בנינו, מופז סתם פוליטיקאי שלא למד לדבר בזמן הנכון. כמו שאמר מוקדם מידי ש"בית לא עוזבים" לפני שעזב את הליכוד, וכמו שאמר מוקדם מידי שלא יכנס לקואליציה עם ביבי. לפני שהתחילו לדבר על בחירות, לי היה דיי ברור שהמהלך הראשון של מופז יהיה כניסה לקואליציה. והדבר הנכון היחידי מבחינתו.

מילה על איראן, אני אומנם עוד ינוקא כשזה מגיע לפרשנות פוליטית-ביטחונית, אבל צריך להיות דיי אטום כדי לא להבין שאתמול במשרדו של נתניהו הוא, מופז וברק קבעו בדיוק את תנאי הסף לתקיפה באיראן. אפשר לקוות שהסף עלה, אבל אני אקח את מילותיו של אלון בן דוד מיוםשישי: "שני לוחות הזמנים האלה לא מתכנסים לי... אחד מהשניים לא הולך לקרות בקיץ אני לא יודע מי מבלף בסיפור הזה, אבל אחד מהשניים לא יתקיים". הבחירות כאמור לא מתקיימות.
אני עומד לסדר ולנקות את הממ"ד...

יום חמישי, 15 במרץ 2012

נועם שליט, ביבי ומה שבינהם.


 אחרי צפייה דבוקה למסך בפרק של פנים אמיתיות שבו אמנון לוי מראיין את נועם שליט אני יכול להצהיר בפה מלא שא שמח ממני על הצטרפותו של נועם שליט לפוליטיקה הישראלית.
האמת, השמחה שלי הייתה צפויה, מלבד תמיכתו והתייצבותו של שליט באגף השמאלי של הפוליטיקה (זה שאיתו אני מזדהה לרוב) הוא מהנדס! ומזמן כבר ברור לי שאם העולם היה מנוהל ע"י מהנדסים הוא היה עולם טוב יותר...
אבל לעניין, הראיון עם שליט היה ברמה הצפויה מתוכניתו של אמנון לוי, רדוד כלומר.
אמנון לוי כהרגלו חיפש לשאול שאלות פשוטות וחסרות משמעות שיוכיחו את מה שהוא רצה להוכיח, נועם שליט הוא חרא של פוליטיקאי.

בסיכום הראיון לוי אמר שהוא יודע שהוא רוצה לראות את שליט בפוליטיקה, אבל לא יודע למה. במה שהיה ניסיון נואש להיראות תחקירן אוביקטיבי וישר הוא לא הודה על האמת הפשוטה שברור לו טוב מאוד למה. כי שליט הוא האנטי-תזה של כל הפוליטיקה השלטונית כיום. האנטי-ביבי אם תרצו.

הרבה טענו ועוד יטענו בגנותו של שליט וזה ברור, ככה פוליטיקה רדודה ושבטית מתנהלת, במקום לדבר לעניין מדברים על מי שמדבר לעניין. אחת ההיפותזות היותר מגוחכות ששמעתי מאמנון לוי ובכלל בתקשורת היא הטענה ששליט "התמכר" לתשומת הלב התקשורתית ובכלל ומאז שבנו גלעד שוחרר הוא מתגעגע אליה נורא.
לוקח 3 דקות של צפייה בראיון עם שליט, או בכלל בכל וידאו שלו מאז שהכריז על עצמו כמי שמחפש מקום ברשימת "העבודה" לכנסת שהאיש השקט, המגמם והלא כריזמטי הזה הוא האחרון שמחפש את אור הזרקורים. ובטוח שאדם רציונאלי ומחושב כמו שליט מודע לעובדה שהבאזז התיקשרותי סביבו לא יחזיק מעמד זמן רב.

לגבי השאלות המצחיקות על ההתמודדות במפלגה היריבה למפלגתו של מי ש"החזיר לו את בנו" (כאילו ביבי עלה על מדי מטכ"ל ופרץ לעזה עם סכין בשניים לחלץ אותו או פעל ללא מנוחה כדי לעשות זאת בדרכים דיפלומטיות ואחרות) אני לא רואה סיבה להגיב ואתן לתשובתו של שליט לעמוד בעצמה, אין קשר בין הכרת הטובה האישית לביבי, לבין אידיאולוגיות פוליטיות. אני אוסיף ואומר שלדעתי, גלעד שב לביתו למרות ביבי ולא בזכותו, אבל מיילא.

הפתעתו המזויפת של לוי לגבי נכנותו של שליט לדבר אם חמאס או חס וחלילה ללחוץ את ידו של אחד מחוטפי גלעד הייתה כמעט כמו סצנה קומית. שמאלני שמוכן לדבר שלום עם אויביו?! מי שמע על דבר שכזה. הרי ברור שבתור אח שכול, ואב של חטוף הוא צריך לשים את כאבו האישי כנגד עיניו ולמנוע כל סיכוי שישראל אי פעם תחיה בשלום עם שכניה. אמנון בחיאת אמנון...
שליט אגב הפתיע לטובה והראה קו חשיבה שמאלנית ביטחונית מהדור החדש. סוג של הכלאה בין רבין וביבי (Who knew?!) אדבר עם כל אחד, אבל אחד שיכיר בזכותי להתקיים פה.
עוד הפתיע כשנראה מאוכזב מכך שמעולם לא ניסו לשחרר את גלעד בפעולה מבצעית או סנקציות על עזה (קו פעולה שהוא תמך בו גם לפני השיחרור).

הביקורת הכי מבוססת שנשמעת כנגד שליט היא חוסר האג'נדה שלו, אך למעמיקים קל לראות שלא חוסר אג'נדה הוא העניין אלא חוסר אסטרטגיה.
שלו כמו פוליטיקאים משופשפים ומשומנים, שליט עדיין לא למד איך מדברים "פוליטיקאית" ועושה את הדבר הנכון ביותר לעשות במצב כזה בלי להיראות אדיוט, מדבר כמה שפחות ועונה לעניין. מודה שלגבי נושאים מסוימים הוא יודע שהם לא טובים אך עדיין אין לו הידע והכלים להציע תיקון ולגבי אחרים מודה שאין לו ולא צריך להיות לו כרגע הידע הדרוש להחליט (כמו לגבי השאלה המגוחכת של "תקיפה באיראן כן או לא?").
שליט הוא עוף מוזר בפוליטיקה הישראלית ולכן נכס חשוב. כזה שלא מאוהב בקול של עצמו ומעדיף לצעוד בשתיקה מביתו לירושלים מאשר לעמוד מעל כל במה ולצעוק. כזה שמעדיף לשתוק ולהראות טיפש, מאשר לדבר ולהוכיח את זה. ובעיקר אדם שלא צריך לעבוד קשה בשביל להיות שם מוכר בכל בית בישראל (שלא כמו חבורת "המחוקקים" סטייל אקוניס, בן-ארי, לוין את קירשנבאום שהדרך היחידה שהם מצאו למסכי הטלוויזיה שלנו היא בעזרת הצעות חוק ביזיונית ואבסורדיות) כזה שיכול להיות פנוי לפעולות מחושבות ומסודרות לקידום השקפת עולמו.

קל לראות שנועם שליט הוא לא צמא כח או תשומת לב, אלא אדם שמצא את עצמו דמות מוכרת ואהובה מספיק כדי לעשות למען המדינה שלו בזירה הפוליטית. וכל ביקורת על ניצול של גלעד בנושא היא מצחיקה.
אני מקווה ששליט ילמד לדבר "פוליטיקאית" מספיק טוב בלי שהשפה תשנה את התנהלותו, כי מי שיתמוך בו יבין אותו גם כשהוא מדבר לעניין (שלא כמו רוב הפוליטיקאים)
 ובעיקר כשהוא שותק לעניין...

יום רביעי, 8 בפברואר 2012

ביבי ועובדי הקבלן



מה אתה מספר מר ראש הממשלה? שביתה לא תפתור את בעיית עובדי הקבלן? אז מה כן יגרום לך ולממשלתך לפתור את בעיות ההעסקה שנוצרו כאן במשך עשרות שנות שלטון קאפיטלסטי ונצלני בהנהגתך ובהנהגת חברי מפלגתך ושאר חבריך לימין הכלכלי?
הידברות?!?!
אנחנו מדברים על זה, כבר שנים. אנחנו צועקים על זה מאז הקיץ. כל מה שאתה ועושי דברך יודעים לעשות זה לסתום אוזניים. אז עכשיו לא נותרה ברירה ותקבל שביתה. אולי זה יגרום לך לנוע קצת באי נוחות בכיסא הבטוח שלך. וזה בכלל לא משנה שהשביתה הזאת היא דרכו של עיני להעשות שרירים ולהראות שהוא עדיין רלוונטי להנהגת ההסתדרות. המטרה ראויה ואנחנו נעמוד מאחוריה.
אתה והספינרים שלך לא תגרמו לנו להפנות את גבינו לישראלים שאתה מרשה שידרכו עליהם. "מחנה לאומי" עלאק, באיזה חלק ממורשתו של ז'בוטינסקי אנשים מתים ברחוב? איפה הוא כתב שזה הגיוני שזקנים יצטרכו לעבוד תמורת שכר מינימום ובלי תנאים סוציאלים אחרי גיל הפרישה? איפה בחזון קיבוץ הגלויות בארץ ישראל השלמה הוא הציע שעולים חדשים ינוצלו כי אין להם את היכולת לעמוד על זכויותיהם?

בוא מר נתניהו, תהיה גבר, תעמוד מול אותם מנקים, מול אותן שומרות, מול מורות מול נהגים. תסתכל להם בעיניים וtalk DOGRI    תגיד להם שאתה לא שם עליהם קצוץ. שכל מטרתם בשבילך זה להיות בשר התותחים במלחמה שלך למען "שגשוג כלכלי" ו"כלכלה יציבה" ושאר הקלישאות שאתה מוכר למצביעך לפני שאתה זורק אותם לכלבים כשאתה מתיישב במשרד שלך. תגיד להם שכל מה שמעניין אותך זה בעלי ההון. שכל פרוסת לחם שהם יוכלו להרשות לעצמם תצטבר למליוני שקלים עבור אלה שמרוויחים מיליוני דולרים. תגיד להם שעולם הכלכלי לפי תפישתך, זה תפקידם. להיות מנוצלים, מיותרים ולמות רעבים חסרי כל.
אתה את הפנסיה שלך מכספנו כבר עשית, חבריך לא נחים מלדאוג לעצמם לחייםנוחים, אז מי יכול לצפות מכם שתבינו לסבלם של אלה שאת הפנסיות שלהם מכרתם לבעלי חברות הביטוח הגדולות?

אני יכול רק לאחל לך, שבבחירות הבאות סוף סוף נחזיר אותך למקומך הראוי. להיות לא יותר מהכתם שאתה בדפי ההיסטוריה של ההנהגה הישראלית. כששיכרון הכוח שלך יעבור. תוכל לעצור ולראות את ההרס שזרעת בקרב הציבור שנבחרת לדאוג לו. אני מתנחם בלדמיין אותך יושב בביתך החמים וחושב על כל האנשים שאתה שלחת לרחוב. אולי אז, תחזור בתשובה ותבין את גודלה של הרעה שאתה הבאת עלינו מאז שחזרת מאמריקה והתעקשת להביא איתך אותה לפה. את הנזק שלך כבר עשית. חבל שאין בך את הענווה לרדת לנו מהגב ולפנות את הכסא למישהו/י שיעשה/תעשה את העבודה שלו/ה.

לכולנו פה יש זיכרון קצר, וגם השביתה הזאת תלך כמו שבאה, ותהפוך לעוד דף בהיסטוריה של הדפדפן שלנו. אבל אותך, כולנו לא נשכח.


יום רביעי, 1 בפברואר 2012

ברכות לביבי


הבעיה עם ביבי היא שהוא ראש ממשלה מצוין.
אין היום במדינת ישראל פוליטקאי כריזמטי, סמכותי ומחושב כמוהו.
אם השקפת עולמו הייתה אחת ששמה את אזרחי המדינה במקום הראשון זה היה נהדר. הבעיה היא שלא כך הדבר.
מחאת הקיץ האחרון השאירה את כולם באופוריה מסוימת, אני לעומת זאת הגעתי לסתיו שאחריה במשבר.
במחאת האוהלים כולם דיברו כל כך יפה על כל כך מעט שזה היה מדהים. תחושת האופטימיות כאילו עד החורף ביבי יאלץ להחזיר את המפתחות ובבחירות שיבואו לטובה מיד אחרי יעלה שלטון חדש ותוקם מחדש מדינת הצדק החברתי. אני לעומת זאת הבנתי ששום דבר לא ישתנה פה בקרוב. למרות מה שאהבו להגיד בסביבות רוטשילד וסינמטק חיפה, אני לא חושב שהבעיה היא בפוליטיקאים. כן כן, שמעתם את זה פה. ביבי הוא לא הבעיה. הבעיה היא אנחנו...
יש משהו באווירה הכללית בדיון הציבורי פה, שמזכיר לי את הצביעות של השמרנים האמריקאים. שם כל כמה חודשים מתגלה שאותם פוליטיקאים ואישי ציבור שצעקו הכי חזק למען החזרת ערכי המשפחה וקדושת הנישואין מתגלים כנואפים חסרי תקנה במקרה הטוב או כסוטים מוחלטים במקרה הפחות טוב.
כאן, כך נראה, הסיפור הוא הפוך. האזרחים הם שצועקים כל כך חזק שהם רוצים סדר חברתי חדש, אבל כולם ממשיכים להתנהג כמו החזירים הקאפיטליסטים שאנחנו.
ביבי לא אשם בכך שהוא הקים קואליציה אולטרה-ימנית וסופר דתית. איזה עוד קואליציה הבחור יכל להרים? כשקדימה (או בשמה השני, הליכוד החדש) החליטה שהיא כל כך יותר טובה מהליכוד שהיא לא מוכנה לשבת תחת ביבי, היא בעצם זאת שקבעה איך תראה הממשלה הנוראית שתוקם. היא זאת שהשאירה את ביבי במעמד מתרפס שנכנע לכל דרישה של כל אחת מהמפלגות הקטנות בהסכמים הקואליציונים שלו. אפילו לאהוד ברק היה השכל הישר להבין, שאם הוא לא יהיה הסמן השמאלי של הקואליציה הזאת, המצב יהיה רע עוד יותר.

הבעיה היא בנו.

אנחנו, שלא משחקים יותר את המשחק. שכמו ילדים קטנים קוראים לכולם בשמות זורקים את הקלפים באוויר והולכים לבכות בצד. אלא מה, שכשהיינו ילדים אולי זה היה מבאס לכל השאר את החגיגה. במשחק הפוליטי, המשחק פשוט ממשיך בלעדינו, אז פלא שאנחנו מפסידים?
כפי שכבר אמרתי, ביבי הוא פוליטיקאי בחסד עליון. קר ומחושב. ובעיקר דואג לשמור על עצמו בעמדת הכוח המנצחת כדי שתהיה לו היד החופשית לעשות את מה שחשוב לו באמת למען השקפת עולמו. ולמרות שהיא מנוגדת להשקפת עולמי לרוב. ואם אתם קוראים את השורות האלה אני מניח, שאם אתם מודעים לכך או לא, היא מנוגדת גם להשקפת עולמכם. אבל כמעט בטוח שהיא מנוגדת לטובתכם.
השקפת העולם של ביבי היא ברורה. אין בה פסול. הבנאדם מאמין בכוחו של הכסף. בעולם שלנו אני לא חושב שיש מישהו שעדיין לא מאמין בכוח הזה. לעומת אסכולות המחשבה שמאמינות בצדק כלכלי-חברתי בדמות דאגה לשכבות החלשות והפועלות. ביבי מאמין שעדיף לאזרחי מדינת ישראל להיות עניים במדינה עשירה (וחזקה) מאשר מבוססים במדינה ענייה.
איפה שהשקפת עולמו נופלת מהמציאות, היא בעובדה שזאת לא הבחירה, ודווקא מדינות סופר-סוציאליות מובילות היום את הכלכלה המערבית בעוד שדמות הערצתו האמריקאית עומדת בפני התרסקות כלכלית.
הציבור הרחב בישראל (ובעיקר מצביעי ליכוד) הוא זה שמוצא את עצמו סובל מכך ובכל זאת מצביעים ליכוד. למה ליכוד? זה התחיל בהבטחות לשגשוג. תיאורית החילחול הקאפיטליסטית. ברגע שכלכלת העשירים תהיה חזקה מספיק תיווצר תעסוקה ושגשוג לכל יתר השכבות בהדרגה. שוב התיאוריה מתרסקת כשהיא פוגשת במציאות שבה העושר של האליטה נובע מגזלת כספם וזכויותיהם של מעמד הפועלים. ההבטחה הזאת לשגשוג של הכלכלה הלאומית נשמע טוב. נשמע טוב מאוד אפילו. וגם ההבטחה שכשהממשלה לא מתערבת בשוק (כאילו שמצב כזה אפשרי בכלל) כל אחד שירצה ויעבוד קשה מספיק יוכל להיות עשיר היא הבטחה שקל לקנות איתה ציבור שכל כך מאמין בכוחו שלו שהוא מוכן לחיות בפצצת הזמן האטומית הזאת שנקראת מדינת ישראל.
החוכמה האמיתית של ביבי, היא היכולת שלו להתפשר כדי לדאוג למה שחשוב לו באמת. כלומר השלטון של עצמו.


ופה יקום ויפול דבר, מול מי ביבי ימצא את עצמו מתפשר. מול מפלגות חרדים סחטניות ומפלגות מתנחלים פונדמנטליסטיות. או מול מפלגות מרכז-שמאלה.
להחזיר את הגלגל אחורה אי אפשר. אי אפשר יותר לדרוש מקדימה להיכנס לקואליציה במקום אותם כוחות אפלים שיושבים בה כיום. ואי אפשר לחזור עם כותרות מהעתיד ולהראות לכל מצביעי ליברמן שבזמן שהם היו כל כך עסוקים בשנאת ערבים הם שמו פתק עבור המפלגה שעשתה הכי מעט בכנסת ה-18.
מה שכן אפשר לעשות זה לדאוג שהכנסת הבאה תיראה אחרת. 
אני מאוד מקווה להתבדה ב2013, אבל היום אני מאמין שלא משנה כמה קשה יעבודו מתנגדיו ביבי יהיה ראש הממשלה הבא. מה שכן תלוי בנו זה מי יהיה הכוח הבלתי ניתן להתעלמות שיכתיב את אופיה של הממשלה הבאה.
השאלה היא האם נמשיך להחליט החלטות מתוך שנאה, כעס ובורות. או שנתחיל לחשוב על טובתנו וטובת זולתינו ונצביע בהתאם. האם נמשיך לשכנע את עצמנו שאין מה לעשות. או שנתחיל לעשות. אם נתחיל (או שמא נמשיך) להפגין, להתפקד ולדבר לעניין או שנוותר על המשחק באמונה דוגמתית שהוא מכור.

יום שלישי, 31 בינואר 2012

איך בלוג נולד...


לאחרונה, הפוליטיקה שתמיד הייתה חלק מענייני, הפכה להיות דבר שמעסיק אותי ימים כלילות. דעותי אומנם מגיעות מבית המדרש השמאלני אך כדי לעצב אותן באמת אני מתעמת עם עצמי וגם עם מי שמתנגד להשקפת עולמי ומנסה לבצע חקירה בלתי נגמרת של העובדות ההיסטוריות והעכשיויות.
לאחרונה, קולות שאני מעריך מאוד (ואתם יודעים מי אתם) מתעקשים שמצאתי את ייעודי בחיים והגיע הזמן שאפסיק לקשקש באינטרנט ואתחיל לחשוב מעכשיו על עתידי הפוליטי.
כשהדבר נאמר בהומור זה היה נחמד. כשצורף אליו מבט מעמיק ורציני. נבהלתי. הייתכן שהפכתי מאנרכיסט פוחז לפוליטיקאי בפרק הזמן הקצר שבין התיכון לאוניברסיטה?
אל חשש, התשובה היא לא.

אני חייב להודות, המחשבה על שינוי כיוון נבחנה אצלי בכובד ראש (כמו שלצערי אני שוקל כמעט הכל) מצד אחד אין ספק שאני לא מרוצה (בלשון המעטה) מהמצב בישראל. אין כמעט תחום שקשור במצב הקולקטיבי שלנו פה שאני חושב שמתנהל כראוי. כביכול, המקום הראוי לכל מי שהרצון לשינוי בוער בעצמותיו הוא בין מסדרונות הכנסת, שם רעיונות ואידיאלים הופכים למציאות. ומי ראוי לפעול שם בשמי יותר ממני?!
כביכול...

כשהשתחררתי מהצבא, אבא אמר לי משהו שאני זוכר טוב מאוד, הוא אמר לי שעכשיו אני הועלתי בדרגה, לדרגה אחת מעל הרמטכ"ל,  לאזרח.

המשמעות של דמוקרטיה (צורת שילטון שהיא ללא ספק רב הטובה ביותר שבנמצא, או לפחות הגרוע הכי פחות), למרות שרבים שוכחים, היא שלטון העם. לא שלטון הרוב. משמעות הדבר היא, שנבחר ציבור הוא אינו שליט אלא נשלט. הוא עובד שלי ושלכם ועושה דברינו.
למה שאני ארצה להמעיט בערכי כך? להפוך להיות עובד של הציבור? כזה שצריך לשקול לגבי כל צעד שהוא עושה וכל מילה שהוא אומר איך אלה יתקבלו בקרב ציבור בוחריו. כזה שבהגדרה נאלץ להגיד אמת רק כשזאת עובדת לטובתו...
האופוזיציונר החביב עלי אמר לי מתישהו, שבעצם אני לא רוצה לשנות את השלטון אלא את העם. ואני אומר שהם אחד.
למרות כל הביקורת, הדמוקרטיה הישראלית היא אולי הדמוקרטיה הכי דמוקרטית בעולם. אני חושב שברמה הפוליטית כנסת ישראל היא מראה מדיוקת מאוד של החברה הישראלית.

ססמאות, אמנות ישנות, אמוציות, בורות, חשיבה רדודה ושמרנית, חוסר תיכנון, חוסר הבנה בסיסי וחיפוש אחר פתרונות 
קסם. ככה נראה הדיון הפוליטי הציבורי בישראל. ולצערי הרב, ככה גם נראת הכנסת שלנו.

הוא צדק, אני רוצה לשנות את החברה הישראלית. לעומת פוליטיקאים שעסוקים בלהתאים את עצמם לרוחות הנושבות בציבור, אני באתי לעשות פה רוח...

לפני הכל, אני מאמין שהגיע הזמן שהציבור הישראלי יחזור לשורשיו. שורשים של דורות על גבי דורות של חיפוש עצמי וחברתי אחרי המוסר העליון והצדק. רבים מתייחסים למילים "העם הנבחר" כאל בחירה של אלוהים בנו.
אני מתנגד למחשבה הזאת לחלוטין, אנו העם הנבחר כי אנחנו בחרנו בעצמנו, כשהמצאנו את האלוהים שברא אותנו בדמותנו (אני מתנצל בפני מי שאמונתו נפגעת מדברי, אבל זאת אמונתי ותאלצו לכבד אותה כפי שאני מכבד את שלכם) בעצם המצאנו את האידיאל.
כבר לפני אלפי שנים, אבותינו ואמהותינו החליטו להעמיד כנגד עיניהם את השלמות. את מי שיודע בלי ספק מה נכון ומה לא, מהו הצדק ומהו המוסר. קבענו שאנו נבראנו בדמותו כדי להזכיר לעצמנו שעלינו לשאוף להיות כמוהו. מושלמים רוחנית.
המרדף הזה אחרי האלוהות התחיל מזמן ונמשך ברצף מאז. דורות על גבי דורות של הוגים יהודים חיפשו את המוסר המוחלט, את המידה הטובה ואת הצדק. (לצערי, משום שאני מייצג כישלון מוחלט של מערכת החינוך איני יודע עליהם דבר מלבד זאת).
 
שורשינו הם החיפוש אחר האמת של העולם בתוך עצמנו.
לצערי, כשאני מסתכל על הציבור בישראל, אני לא רואה את זה יותר. כל קשר בין אותו עבר זוהר להווה האפור שלנו מקרי ביותר.

לעומת האסכולה האנטי-דמוקרטית שאוהבת לעשות רעש במסדרונות הכנסת אני לא מבקש שכולם יחשבו כמוני. אוי כמה שהעולם היה משעמם (ומושלם) אם זה היה קורה.
אבל אני כן הייתי רוצה לשמוע דעות חכמות ומגבשות. קריאה נכונה של הפוליטיקה הפנימית והמדינית שלנו. חיפוש אחרי מוסר וצדק.
 ההתעסקות שלי בפוליטיקה, הטרחנות הבלתי נגמרת שלי מעל דפי הפייסבוק והדחיפה של חברים ומכרים לעבר דיונים פוליטיים לא נועדה כדי לשכנע את כולם פה שאני צודק. אלא להאיר באור בוהק על העובדה שרובנו ככולנו מדברים מהתחת. יורים ססמאות ומשפטים מתוחכמים וחושבים שאנחנו ממש חכמים.
וזה במקרה הטוב...

הבלוג שלי הוא החיפוש של עצמי. בעולם שבו הכל פוליטיקה, מאיכות האויר שאנו נושמים, מחיר וטיב האוכל שאנחנו אוכלים, דרך החינוך והאופי של הילדים שלו ועד עתידינו ועתיד העם שלו כל דבר ודבר שקורא ביומיום של כולנו מושפע מהפוליטיקה שלנו. זה המחיר של לחיות כחלק מחברה. ואם נרצה או לא, כבני אדם תמיד נחיה בחברה כזאת או אחרת. בעולם שלנו שהוא פוליטי, לפני הכל החיפוש אחרי עצמי הוא חיפוש אחרי המוסרי והצודק בעיני, וזאת הפוליטיקה שלי.
תקוותי היא לגרום למי שיקרא בבלוג לחשוב בעצמו. לקרוא דעות מנוגדות. להכיר את האידיאולוגיות והאסכולות מחשבה של החברה שלנו.
אנחנו חיים בתקופה נפלאה. כמעט (אם לא כל) הידע שהציוויליזציה האנושית צברה באלפי שנותיה נמצא היום מרחק של קליק (או ליטוף) מאיתנו. ובכל זאת אנחנו בוחרים לברוח לעולם האסקפיזם חסר התועלת.
אני מקווה שתצטרפו אלי. תברחו מהבריחה ותחפשו את האמת שלכם ותלכו איתה בכל הכח.
האם מפה תצא הקריירה הפוליטית שלי יום אחד? מי יודע, (אבל כנראה שלא) דבר אחד בטוח, אני רוצה שכשאני אמות (בשיבה טובה ב"ה) אני אסתכל על חיי ואדע שנהינתי מחיי אבל גם אאמין שעשיתי כל מה שיכולתי כדי לעזוב את העולם הזה מקום קצת יותר טוב משהוא היה כשהגעתי. ואני מאמין שאת זה עושים מלמטה. כאזרחים. ולא כפוליטיקאים.
מקווה שיהיה מעניין.