ברכות לביבי

הבעיה עם ביבי היא שהוא ראש ממשלה מצוין.

אין היום במדינת ישראל פוליטקאי כריזמטי, סמכותי ומחושב כמוהו.
אם השקפת עולמו הייתה אחת ששמה את אזרחי המדינה במקום הראשון זה היה נהדר. הבעיה היא שלא כך הדבר.
מחאת הקיץ האחרון השאירה את כולם באופוריה מסוימת, אני לעומת זאת הגעתי לסתיו שאחריה במשבר.

במחאת האוהלים כולם דיברו כל כך יפה על כל כך מעט שזה היה מדהים. תחושת האופטימיות כאילו עד החורף ביבי יאלץ להחזיר את המפתחות ובבחירות שיבואו לטובה מיד אחרי יעלה שלטון חדש ותוקם מחדש מדינת הצדק החברתי. אני לעומת זאת הבנתי ששום דבר לא ישתנה פה בקרוב. למרות מה שאהבו להגיד בסביבות רוטשילד וסינמטק חיפה, אני לא חושב שהבעיה היא בפוליטיקאים. כן כן, שמעתם את זה פה. ביבי הוא לא הבעיה. הבעיה היא אנחנו...
יש משהו באווירה הכללית בדיון הציבורי פה, שמזכיר לי את הצביעות של השמרנים האמריקאים. שם כל כמה חודשים מתגלה שאותם פוליטיקאים ואישי ציבור שצעקו הכי חזק למען החזרת ערכי המשפחה וקדושת הנישואין מתגלים כנואפים חסרי תקנה במקרה הטוב או כסוטים מוחלטים במקרה הפחות טוב.
כאן, כך נראה, הסיפור הוא הפוך. האזרחים הם שצועקים כל כך חזק שהם רוצים סדר חברתי חדש, אבל כולם ממשיכים להתנהג כמו החזירים הקאפיטליסטים שאנחנו.

ביבי לא אשם בכך שהוא הקים קואליציה אולטרה-ימנית וסופר דתית. איזה עוד קואליציה הבחור יכל להרים? כשקדימה (או בשמה השני, הליכוד החדש) החליטה שהיא כל כך יותר טובה מהליכוד שהיא לא מוכנה לשבת תחת ביבי, היא בעצם זאת שקבעה איך תראה הממשלה הנוראית שתוקם. היא זאת שהשאירה את ביבי במעמד מתרפס שנכנע לכל דרישה של כל אחת מהמפלגות הקטנות בהסכמים הקואליציונים שלו. אפילו לאהוד ברק היה השכל הישר להבין, שאם הוא לא יהיה הסמן השמאלי של הקואליציה הזאת, המצב יהיה רע עוד יותר.

הבעיה היא בנו.

אנחנו, שלא משחקים יותר את המשחק. שכמו ילדים קטנים קוראים לכולם בשמות זורקים את הקלפים באוויר והולכים לבכות בצד. אלא מה, שכשהיינו ילדים אולי זה היה מבאס לכל השאר את החגיגה. במשחק הפוליטי, המשחק פשוט ממשיך בלעדינו, אז פלא שאנחנו מפסידים?

כפי שכבר אמרתי, ביבי הוא פוליטיקאי בחסד עליון. קר ומחושב. ובעיקר דואג לשמור על עצמו בעמדת הכוח המנצחת כדי שתהיה לו היד החופשית לעשות את מה שחשוב לו באמת למען השקפת עולמו. ולמרות שהיא מנוגדת להשקפת עולמי לרוב. ואם אתם קוראים את השורות האלה אני מניח, שאם אתם מודעים לכך או לא, היא מנוגדת גם להשקפת עולמכם. אבל כמעט בטוח שהיא מנוגדת לטובתכם.
השקפת העולם של ביבי היא ברורה. אין בה פסול. הבנאדם מאמין בכוחו של הכסף. בעולם שלנו אני לא חושב שיש מישהו שעדיין לא מאמין בכוח הזה. לעומת אסכולות המחשבה שמאמינות בצדק כלכלי-חברתי בדמות דאגה לשכבות החלשות והפועלות. ביבי מאמין שעדיף לאזרחי מדינת ישראל להיות עניים במדינה עשירה (וחזקה) מאשר מבוססים במדינה ענייה.
איפה שהשקפת עולמו נופלת מהמציאות, היא בעובדה שזאת לא הבחירה, ודווקא מדינות סופר-סוציאליות מובילות היום את הכלכלה המערבית בעוד שדמות הערצתו האמריקאית עומדת בפני התרסקות כלכלית.
הציבור הרחב בישראל (ובעיקר מצביעי ליכוד) הוא זה שמוצא את עצמו סובל מכך ובכל זאת מצביעים ליכוד. למה ליכוד? זה התחיל בהבטחות לשגשוג. תיאורית החילחול הקאפיטליסטית. ברגע שכלכלת העשירים תהיה חזקה מספיק תיווצר תעסוקה ושגשוג לכל יתר השכבות בהדרגה. שוב התיאוריה מתרסקת כשהיא פוגשת במציאות שבה העושר של האליטה נובע מגזלת כספם וזכויותיהם של מעמד הפועלים. ההבטחה הזאת לשגשוג של הכלכלה הלאומית נשמע טוב. נשמע טוב מאוד אפילו. וגם ההבטחה שכשהממשלה לא מתערבת בשוק (כאילו שמצב כזה אפשרי בכלל) כל אחד שירצה ויעבוד קשה מספיק יוכל להיות עשיר היא הבטחה שקל לקנות איתה ציבור שכל כך מאמין בכוחו שלו שהוא מוכן לחיות בפצצת הזמן האטומית הזאת שנקראת מדינת ישראל.

החוכמה האמיתית של ביבי, היא היכולת שלו להתפשר כדי לדאוג למה שחשוב לו באמת. כלומר השלטון של עצמו.

ופה יקום ויפול דבר, מול מי ביבי ימצא את עצמו מתפשר. מול מפלגות חרדים סחטניות ומפלגות מתנחלים פונדמנטליסטיות. או מול מפלגות מרכז-שמאלה.
להחזיר את הגלגל אחורה אי אפשר. אי אפשר יותר לדרוש מקדימה להיכנס לקואליציה במקום אותם כוחות אפלים שיושבים בה כיום. ואי אפשר לחזור עם כותרות מהעתיד ולהראות לכל מצביעי ליברמן שבזמן שהם היו כל כך עסוקים בשנאת ערבים הם שמו פתק עבור המפלגה שעשתה הכי מעט בכנסת ה-18.
מה שכן אפשר לעשות זה לדאוג שהכנסת הבאה תיראה אחרת. 
אני מאוד מקווה להתבדה ב2013, אבל היום אני מאמין שלא משנה כמה קשה יעבודו מתנגדיו ביבי יהיה ראש הממשלה הבא. מה שכן תלוי בנו זה מי יהיה הכוח הבלתי ניתן להתעלמות שיכתיב את אופיה של הממשלה הבאה.
השאלה היא האם נמשיך להחליט החלטות מתוך שנאה, כעס ובורות. או שנתחיל לחשוב על טובתנו וטובת זולתינו ונצביע בהתאם. האם נמשיך לשכנע את עצמנו שאין מה לעשות. או שנתחיל לעשות. אם נתחיל (או שמא נמשיך) להפגין, להתפקד ולדבר לעניין או שנוותר על המשחק באמונה דוגמתית שהוא מכור.